איך זה עובד?

איך זה עובד?

אלמלא שירה וזמרה לא בראתי את עולמי

ידידיה איש שלום

אמר  הקדוש ברוך הוא: אפתח לשון של כל בני בשר ודם, כדי שיהיו מקלסין לפני בכל יום וממליכין אותי בארע רוחות העולם, שאלמלא שירה וזמרה שהם אומרים לפני בכל יום ויום- לא בראתי את עולמי. ומנין שלא ברא הקב"ה את העולם אלא בשביל שירה וזמרה? שנאמר “הוד והדר לפניו, עוז ותפארת במקדשו” (תהלים צ"ו). “הוד והדר לפניו”- בשמים, “עוז ותפארת במקדשו”- בארץ, ונאמר:“כסה שמים הודו ותהלתו מלאה ארץ”. (מדרש אלף בית דרבי עקיבא- א’)

 עיון  במקורות העוסקים בנושא השירה והזמרה חושף יחס המעניק להן משקל וערך רבי משמעות. אמנם, שירה ידועה ככלי רב השפעה על מצב הרוח ומצב הנפש, כצורת ביטוי אומנותית ולעתים אף רוחנית לנימי נפשו של האדם, לרגשות ולתחושות ואף להשקפת עולמו. עם כל זאת, האמנם יתכן כי ללא אותו כלי אמנותי או רוחני רב חשיבות וערך ככל שיהיה, לא היה בורא הקב"ה את עולמו?

דומה כי המדרש  מבטא גישה ותפיסה ביחס לשירה השונות מאלו שאנו רגילים בהן.  הוא אינו מבטל את המשמעות המקובלת,  אך הוא מעניק לשירה רובד נוסף, עמוק ונשגב יותר- רובד של הודאה. ננסה להתבונן מעט בקשר שבין שירה והודאה כמרכיב מרכזי בעבודת ה’

הפעולה הראשונה בה אנו פותחים את יומנו היא אמירת תודה. “מודה אני לפניך מלך חי וקיים….”. חיינו אינם תמיד קלים, אנו חווים עליות ומורדות, טלטלות שונות ואתגרים רבים ולא פשוטים, אך יש ערך רב להתבונן לא על האירוע או המכשול הבודד בלבד כי אם על המכלול, על התמונה הרחבה, על הטוב ממנו אנו חיים, ולהודות. דווקא כשאנו מקיצים משנת הלילה- פרק הזמן ביממה שבו אדם סביל ביותר, זמן שבדרך כלל אינו מנוצל לפעילות כי אם למילוי מצברים ליום חדש- אנו פותחים בתודה. זו אינה תודה נסיבתית בעקבות התרחשות מפעימה, אלא תודה הנובעת מתפיסה כוללת של הכרת הטוב, הטוב קיים בכל עת.

תפילתנו עשירה בדברי הודיה. היא פותחת בהודאה ומסיימת בשבח ומובן כי התודה נתפסת כערך מהותי וכתביעה  רוחנית. הרב קוק בפתח ספרו על התפילה, ‘עולת ראי"ה’,  כותב בעניין זה באריכות:

מודה. ראשית ההופעה של צהלת החיים מביאה עמה את השמחה העליונה בחדות הקודש, שהיא מתבטאת בכל מלא הודה בביטוי “ההודאה”. הכרת התודה לאלקי עולם, אדון כל  המעשים, המחיה חיים בטובו, הוא אוצר הטוב, הכולל בקרבו את כל התוכן של מילוי החובה וכל התוכן של העידון הרוחני  ממלוא תנובת האהבה בחוברת, והנשמה מתנהרת בה ומתמלאה אורה ושמחה.

הרב קוק פותח בתיאור מעט פיוטי המבטא  את עוצמת השמחה וחדוות החיים הקיימת במציאות בה אדם מתחיל את יומו כשבפיו הבעת תודה כוללת לאלקי עולם, על היותו “מחיה חיים בטובו”, משפיע מטובו על יצירתו וברואיו. בעצם ההודאה הזו ממלא אדם חובה וזכות המשפיעים על כל התנהלותו ותפיסת עולמו עד מקום עמוק, פנימי ושורשי בנשמתו.

ההוראה הלשונית של חובת ההודאה, בביטוי “מודה” בייחוד, משותפת היא להודאה מגזרת תודה, הבאה מתוך הכרת הטובה של  המיטיב, ומגזרת התודות והודאה על האמת. והדברים מתאימים זה לזה. צהלת החיים הראשונה, הפוגשת את האדם בהקיצו משנתו ומוצא הוא לפניו עולם מלא וחדש בכל מלואו וטובו,  היא מרימה את אור והשכל הפנימי להכיר את אור החיים… לראות את נשמת אור חי העולמים ביפעת מפעלה. והאדם ברגש תודתו מודה הוא על האמת, ומקיים את עומק אממתה של ההכרה הרוחנית, ומעיד על כל אור החיים והיש, שהוא נובע כלו ממעין הטוב ומקורו, ממקור חסד עליון, המשפיע שפעת חיים לכל המון עולמים וכל יצוריהם.

ל"הודאה" יש שני משמעים אליהם מתייחס הראי"ה קוק. האחד, כהכרת תודה וכמחווה על הטבה, והשני כהכרה בערך האמת של דבר- מה, כעדות. הרב קוק מסביר כי בתורה הממלאת את האדם כביטוי העמוק “מודה” קיימים שני המובנים גם יחד. היכולת להודות בלב שלם נוצרת מהמפגש המחודש בין הרוח והגוף בבוקרו של יום. היא יוצרת מפגש אחד עם המציאות, המבחין בנוכחותה של הרוח, של “נשמת אור חי העולמים ביפעת מפעלה”. הבחנה זו, עפ"י דבריו, היא האמת הקיום ו"עומק אממתה של ההכרה הרוחנית". כך מודה האדם על האמת ומכיר בטוב הנובע מחסד עליון, וממילא הופכת תודתו מדויקת ומפוכחת יותר.

no-lazy

האתר משתמש בקובצי Cookie לשיפור חוויית השימוש. לחצו "אישור" כדי להמשיך.

מוצרים שצפית בהם