זמירות שבת הן המפתח לעונג שבת ולשלום בית. אין כמו האווירה בבית בזמן שכל המשפחה יושבים סביב השולחן ושרים ביחד כולם ומסתכלים בזמירון, שרים אשת חיל, ומתכוונים בשירם לאימא שעומלת וטורחת בערב שבת שהבית יהיה נקי ומסודר ולהכין אוכל טעים לכבוד שבת קודש. בנוגע למקור למנהג,יש הרבה מקורות...

בשעה טובה, אתם מתכוננים לחגוג שמחה. זו יכולה להיות בר מצווה, חתונה, סעודת אירוסין, שבת חתן, ארוחת חג – וכל שמחה אחרת. בכל השמחות האלו תרצו להעניק מתנה ליקיריכם, שהגיעו, השקיעו, שימחו אתכם וחגגו עמכם. זו תהיה המזכרת שלהם לעתיד...

התיקון הכללי הינו אוסף של עשרה פרקי תהילים: ק"ה,קל"ז,ק"נ,ט"ז,ל"ב,מ"א,מ"ב,נ"ט,ע"ז,צ’ התיקון חובר ע"י ר’ נחמן מברסלב (מייסד חסידות ברסלב) ונועד לתקן את פגם הברית ידוע ומפורסם מנהג ישראל, על כל צרה שלא תבוא, ולכל בקשת ישועה ורחמים, לומר תהלים...

נשמת כל חי הוא פיוט שנכתב ככל הנראה על ידי שמעון בן שטח שחי בתקופת המלך אלכסנדר ינאי. עיקרו של הפיוט הוא ההודאה והשבח לבורא עולם, בחלקו על סכנות קיומיות כגון "מלך גואל ומושיע פודה ומציל"...וגם בדברים גשמיים יום יומיים כגון פרנסה...

לפני למעלה מארבע שנים יצרנו שיתוף פעולה עם סטודיו “בין השורות” של העמותה. הסטודיו של העמותה מעסיק אמנים עם צרכים מיוחדים ומאפשר להם לממש את כישרונם המיוחד, הגשמה עצמית ושילוב אמיתי בקהילה. כל האיורים והעיצובים של המוצרים שנעשים בשיתוף עמותת שק"ל מאוירים ומעוצבים עבורנו על ידי חברי הסטודיו בצורה מרהיבה ופותחת לב.

שעת ערב מאוחרת, לומדים רבים מתקבצים סביב ספר הגמרא ולומדים דף יומי. מחזה מרנין ומרחיב לב, שעד לפני תקופה מסויימת לא היה מתאפשר. "דברים שבכתב אין אתה רשאי לאומרן בעל פה". איסור זה שנאמר על ידי חז”ל נשמר שנים רבות. רבי יהודה הנשיא הבין שעם ישראל שעומד לצאת לגלות, ולא יוכל לשמור על מסורת התורה שלו אם לא יתחיל לכתוב את הדברים. בהחלטה נועזת החליט לכתוב את המשנה ,משום עת לעשות לה' הפרו תורתך. החלטה זו של רבי יהודה הנשיא שינתה למעשה את פני התורה שבעל פה, ואיפשרה לתורה שבעל פה להישמר ולעבור מרב לתלמיד ומאב לבן. אלא שגם אז התורה לא התפשטה לכל מרחבי העם הספרים היו מועטים, רק לחכמים או למשפחות מיוחסות ועשירות היה את היכולת ללמוד מתוך כתבי היד. ההמצאה ששינתה את העולם היהודי ואת פני התורה שבעל פה היא המצאת הדפוס. המצאת הדפוס אפשרה למעשה להעביר את כל כתבי הקודש, המשנה והגמרא ושאר פירוש הראשונים והאחרונים, לכל בית מדרש ובהמשך לכל בית יהודי. זו ההמצאה שאפשרה את הפצת התורה באופן הרחב ביותר. רבים טוענים כי המ צאת הדפוס היא המחלקת בין תקופת הראשונים לתקופת האחרונים. עיצוב דפי הגמרא בצורת הטקסט המקורי וסביבו נושאי הכלים בפונטים שונים באופן אחיד בכל המסכתות, החלוקה לדפים (כגון סנהדרין דף כ”ג עמוד ב’) הם תוצאה של החלטה של המולי”ם אנשי הדפוס, בדפוס האלמנה והאחים ראם (ROMM) שבווילנא, הם שהקנו את הכלים להתמצא בכל הש”ס באופן אחיד בכל העולם, גודל הספרים והשוליים בצידי הדפים הם פרי מחקר של קריאה וראיה נכונה, בהתחשבות בגדלי הנייר וגודל מכונות ההדפסה, מקנים מימד נוסף של שיתוף בין גורמים שונים, אופטיקה, פ דגוגיה וגרפיקה מקצוע הדפוס הוא נקודת מפגש בין אנשי רוח לאנשי מקצוע שהניבו תוצאות מדהימות. גם בימינו, למרות העולם המשתנה עם המסכים הוירטואלים לא נס ליחה של המילה הכתובה והמודפסת. הסיומים הרבים של הדף היומי בכל הארץ ובכל העולם הם ההוכחה לכך. זכיתי לעסוק במקצוע הדפוס וההוצאה לאור מעל יובל שנים אני רואה זכות להיות שותף בהדפסת והפצת ספרי קודש בבתי ישראל משפחת גולדברגר מונה שלושה דורות העוסקים בענף הדפוס וההוצאה לאור

"בן שלוש עשרה למצוות" (אבות ה,כ"א). כל נער, שהגיע לגל שלוש עשרה שנים תמימות,- זאת אומרת מלאות. נחשב "גדול" וחייב במצוות ובענשין ומצורף למניין עשרה כגדול. מיום זה הוא אחראי למעשיו, ואף נחשב "בר עונשין" האחראי לעברותיו. במסכת סופרים ("ח,ה') מסופר על מנהג נאה, שהיה בירושלים: ילד שמלאו לו י"ב שנה (כלומר ילד שנכנס לשנת הי"ג), העלהו אביו לירושלים ברגל, ויה מקרבו לפני כל זקן וזקן, כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו, שיזכה לתורה ולמעשים טובים. בתקופה מאוחר יותר המושג "בר מצווה" נקשר לטקס הנחת תפילין, לדרשת הנער בדברי תורה ולחגיגה שעושים לו באותו יום. חז"ל אמרו, כי יצר הטוב מופיע אצל האדם ביום כניסתו לעול המצוות. שלא כיצר הרע הנטפל לאדם משעת יצירתו (סנהדרין צ"א ע"ב). כפי שנאמר במדרש (קהלת רבה פרשה ד') על הכתוב "טוב ילד מסן וחכם"- זה יצר הטוב, ולמה נקרא שמו ילד? כי אינו מזדווג לאדם, אלא מבן י"ג שנה ומעלה, והוא אשר מלמד את הבריות ונקרא חכם. כל זה טוב מ"מלך זקן וכסיל"- הנרמז ליצר הרע, שמזדווג לאדם מילדותו ועד זקנותו ומלמד לאדם לדרך רעה"... הכניסה לעול מצוות מחייבת שלוש עשרה שנים מלאות לבן, ושתיים עשרה שנים לבת. הקפדה זו מוחלטת, ואם נולד הבן בחודש אדר בשנה פשוטה (שאינה מעוברת) ונכנס לגיל בר מצווה בשנה מעוברת, אין הוא הופך בר מצווה באדר רשון אלא באדר שני. בר המצווה עולה לתורה ל"מפטיר" אף בשבת שקודמת ליום הולדתו השלושה עשר. אך אם הוא רוצה לקרוא את פרשת השבוע כולה לפני הציבור ולהוציא את הציבור ידי חובתו בקריאת התורה, צריך שימלאו לו שלוש עשרה שנים ויום אחד. פתיחת מסכת חיים חדשה של הנער, שהגיע למצוות ועומד בזכות עצמו, הוא פרק חשוב בחיי כל אדם. משום כך נוהגים להסביר לנער את החשיבות של האירוע הזה והוא אף אומר דרשה לפני ציבור מוזמנים, כדי להוכיח שהבין אף את משמעות פתיחת הפרק החדש בחייו. הציבור, השומע את דרשתו ומתכבד במטעמים לציון מאורע חשוב זה, נוהג לברכו: "שתגדל לתורה, לחופה ולמעשים טובים". כלומר שמעתה עליו לדבוק במשימותיו: לימוד תורה, שמירת המצוות ונאמנות למשפחתו, לעמו ולמולדתו מתוך שלמות מידותיו. סיבת העלייה לתורה- חכמינו קבעו, שיקראו בתורה בשבתות ובימי שני וחמישי, כדי שלא יעברו שלושה ימים בלא קריאה בתורה. לכן, כשמגיע נער למצוות, הוא עולה לתורה, ומבטא בכך את בגרותו והבנתו את משמעות היותו נער יהודי. העלייה לתורה מציינת אפוא את הכרתו בשורש השורשים של היהדות- בתורת ישראל. העלייה לתורה נעשית בטקס דווקא בשבת, כי השבת שמרה על ישראל יותר מאשר ישראל שמרו על השבת. לכן, לאות וזיכרון לנער בר המצווה, שנפגש יחד עם שני הגורמים, אשר איחדו וייחדו את עמנו לדורותיו- תורת ישראל והשבת- עולה הנער לתורה ביום כניסתו לעול מצוות ומזדהה עמם. סעודת בר המצווה- נוהגים לעשות סעודה ביום מלאת לנער שלוש עשרה, בחגיגת מצווה זו נהוג שהנער אומר דרשה לכבוד הוריו ולכבוד המאורע החשוב, המהווה פרק מכריע בחייו. בסיום סעודה זו יש נוהגים שבר המצווה מזמן לפני כל הציבור. מקור לסעודה זו בזוהר החדש (כ"ט, א'): "אמר רבי יצחק: מי"ג שנה חובה על הצדיקים לעשות סעודה כיום שנכנס לחופה. וכן עשה רשב"י משתה גדול לבנו ר' אלעזר במלאת לו שלוש עשרה שנה. וכך פסק ה"מגן אברהם" (או"ח ס"י כ"ה, ד') על פי "ילקוט חדש", מצווה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצווה, כיום שנכנס לחופה. בעל הספר "קב הישר" כותב, שזה חוב גדול לעשות משתה ושמחה ביום שנעשה בר מצווה, כי יש נחת רוח לקב"ה באותו יום. יש המביאים ראיה לדבר מאבותינו: "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" (בראשית כא, ח). אמר ר' הושעיה: שנגמל מיצר הרע (בראשית רבה פר' נ"ג), ומסביר שם בעל "מתנות כהונה": ומיום שנעשה בן י"ג שנה בא לו יצר טוב ונגמל מיצר הרע, ומפני שנגמל הנער מיצר הרע, שמחים ועורכים סעודה. מסופר שבחגיגת בר המצווה של הרבי ר' ישראל מרוז'ין זצ"ל שאלוהו איך היה יכול לעמוד מנגד יצר הרע, כשעדיין לא מלאו לו שלוש עשרה ולא היה לו יצר טוב כלל. ענה להם "כל אימת שבא יצר הרע להסיתי לדברים רעים, אמרתי לו שאסור לדיין לשפוט כשרק אחד מבעלי הדין בפניו, הנני מוכן לשמוע את יצר הרע, רק לאחר שיבוא יצר הטוב ואפשוט ביניהם כדיין, השומע את שני בעלי הדין באופן אובייקטיבי".

"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך"- מכאן שברכת המזון היא מצוות עשה מן התורה ויש לברך על כל מה שנהנים ממנו העולם הזה. הברכות, מטרתן ליחס לקב"ה את מקור הטוב והברכה בעולם. אדם משיראל, המברך קודם הנאת האכילה ואחריה, מודה לקב"ה על ההנאה שנתן לו בחסדו ומכיר בעובדה שה' הוא מקור הכל. בתקופתנו, בחברת השפע האוכל והמשקה מצויים יחסית בשפע והכרת התודה ממילא פחותה אצל רוב בני האדם. לכן כל יהודי צריך קודם אכילתו לתת דעתו על מקור כל הטוב שבעולם ולחשוב מה יהיה עלינו אם חס וחלילה יתם בו כל המזון. ברכת המזון היא מקור הברכות והיא מיוחדת כי היא מצווה מדאוריתא ויש בה את כל המעלות של ארץ ישראל, יש לחשוב על כך רק לאחר מכן יברך, כדי שברכתו תהיה אמיתית, ברכה הבאה להודות לקב"ה על שנתן לו את כל הדרוש למחייתו. יש בברכות האלה משום הכרה בהתחדשות מתמדת של העולם. לאחר כל אכילה יש להודות לקב"ה , בורא עולם. ברכת המזון חייבת כוונה ולכן יש להתכונן אליה, להסיר מסיחים ולהתכוון בה, ראוי ביותר לקרוא את ברכת המזון מתוך כהתב- כי האותיות מאירות לנו את המשמעות המיוחדת בכל תו ותו. בברכת המזון ארבע ברכות: ברכת הזן, ברכת הארץ, ברכת ירושלים וברכת הטוב והמטיב. אמר ר' נחמן: משה תיקן לישראל את ברכת הזן, בשעה שירד להם מן, יהושע תיקן ברכת הארץ כשנכנסו לארץ, דוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים. דוד תיקן "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך" ושלמה תיקן "על הבית הגדול והקדוש". הטוב והמטיב ביבנה תקנוה, כנגד הרוגי ביתר, דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי מלכות לקבורה, תיקנו ביבנה הטוב והמיטיב – הטוב שלא הסריחו והמיטיב שניתנו לקבורה (ברכות מ"ח, ע"ב). בכך, מדגישים אנו את תודתנו לקב"ה השולט בכל התקופות, בעבר בהווה ובעתיד: "הוא גמלנו הוא גומלנו והוא יגמלנו לעד". הזימון- "ויקרא שם בשם ה' אל עולם"(בראשית כא, לג). אמר ריש לקיש: אל תקרא "ויקרא" אלא "ויקריא"- מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקודש ברוך הוא בפי כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו, ועמדו לברכו, אמר להם: וכי משלי אכלתם? הודו ושובו לברכו, למי שאמר והיה העולם (סוטה י, ע"א). מכאן הנוסח: "נברך שאכלנו משלו". נודה לך- ברכה זו תיקן יהושע, כאשר נכנסו בני ישראל לארץ הקדושה. עניינה- להעלות את זכר ארץ מולדתנו על לוח לבנו אחרי כל סעודה. בתוכנה של "ברכת הארץ" אפשר לשמוע את הד הכרת התורה שך ישראל בבואם לארצם, לאחר שנות נדודים במדבר וגעגועים גדולים אל ארצם הנכספת. "נודה לך"- ברגע זה הבינו את המשמעות האמיתית של השחרור מעבדות מצרים, שהעניק להם מעמד של אזרחים בני חורין, על אדמתם שלהם. (עולם התפילות). ואכלת ושבעת- כתוב בתורה: ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך (דברים ח'.9 יש שהאכילה והשביעה היא לכמה מצוה גדולה. כיצד? אדם מזמין אורחים לסעוד עמו, אם אין בעל הבית מרבה באכילה ושתיה, אף האורחים בושים לאכול כדי שבעם. לפיכך מצווה לו להרבות באכילה ושתיה על השבוע, כדי שממנו יראו וכך יעשו המוזמנים (על התורה). שלא תהא צרה... ביום מנותחנו- מדוע אומרים רק בשבת את "יום מנותחנו" ולא בכל ימוי השבוע? דומה, שיש טעם מיוחד לתפילה זו דווקא בשבת: כי בימי השבוע אנו מבקשים על צרכי הפרט והכלל בברכות האמצעיות בתפילת שמונה עשרה. לכן יש צורך להזכיר דווקא בשבת "שלא תהא צרה ויגון ואנחה" -כי אין אנו יכולים להתפלל ביום זה על צרכינו. הרוגי ביתר- מדוע צריך לשוב ולהודות עד היום הזה על האירוע, שאירוע בימי הרומאים, על קבלת הרשות לקבור את הורי ביתר באדמת ארצם? מכאן אנו למדים כי אפילו הקלה זו, הנראית פעוטה, הייתה בעיניהם "טובה כפולה ומכופלת" מאת בוראם. ומזהה ילמדו לקח כל קטני האמונה בזמננו, המסרבים להודות להשגחה העליונה, כי לא נתמלאו כל משאלותיהם האישיות, ומתוך אכזבה הם מרגישים מקופחים ומתעלמים מחסדים אחרים, שה' גומל עמהם. אל כל אלה מכוונת ברכה זו, המתארת את שפע חסדי ה' בהווה- ברכת הזן, בעבר- ברכת הארץ, ובעתיד- ברכת ירושלים, ומבטאת בכך כי הקב"ה "טוב ומיטיב" בכל תחומי הזמן. (עולם התפילות) בונה ברחמיו ירושלים- תוכנה של בקשה זו הותאם תמיד במהלך ההיסטוריה לתנאי הזמן ולצרכיו. בימי דוד המלך התפללו לברכת שמים למען קיומן של ישראל וירושלים. בימי שלמה בנו צורפה גם הבקשה למען קיומו של "הבית הגדול והקדוש". לאחר גלות ישראל נשתנה תוכנן של הבקשות, ועתה ציינו את הכיסופים לשוב לארץ האבות, והברכה קיבלה אופי של "נחמה" והיא נקראת (ברכות מח ע"ב ברש"י) "בניין ירושלים- קרי נחמה". המלך הטוב והמיטיב לכול- ברכה רביעית זו תיקנו רבן גמליאל ובית דינו ביבנה, אחרי שקיבלו מהרומאים רשות להביא לקבורה את גופות הגיבורים היהודיים, שנפלו במרד בר כוכבא. הגמרא בברכות מח ע"ב מספרת שאחרי דיכוי אותו מרד, אסר אדריאנוס הקיסר הרומי לקבור את מתי היהודים שנהרגו בקרב על ביתר. רק לאחר שנים מספר נתנו הרומאים רשות לקוברם. באותו יום (יום ט"ו באב), שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, תיקנו ביבנה את ברכת "הטוב והמיטיב", "הטוב"- שלא הסריחו ו"המטיב"- שהובלו לקבורה. ברכת בעל הבית- ברכה זו מוזכרת בתלמוד (ברכות מו ע"א) והוכנסה לברכת המזון. "וברכת את ה' אלקיך"- "את" לרבות בעל הבית" (ירושלמי ברכות ד). על פי דרש זה נובעת ברכת בעל הבית מברכת ה', ולכן מקדימים את הקב"ה בשלוש תשבחות: "הרחמן ימלוך עלינו..", "יתברך בשמים ובארץ", "ישתבח לדור דורים", ורק אחריהן את בעל הבית. לפיכך הוכנסה הבקשה על ביאת אליהו הנביא, "ויבשר לנו בשורות טובות ישועות ונחמות", להביא ברכה ושלום לתוך הבית ולגשר בין דור לדור, ולפשר בין השקפותיהם של הצעירים לזקנים: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". במרום ילמדו- הוסח זה מבוסס על המדרש (דברים י', יז), ובו מסופר כי הקב"ה בוויכוחו, כביכול עם פמלייתו- מלאכי השרת במרום- "מלמד זכות" על בניו, שמברכים כבר אחרי אכילת פרוסת לחם קטנה, שאין לה שיעור מן התורה, את בוראם. לפיכך הם ראויים לברכה יתרה מ"משמרת שלום". הרחמן- הבקשות הקצרות, שכל אחת ואחת מהן פותחת ב"הרחמן" צורפו לנוסח ברכת המזון בתקופת הגאונים. עניינן להביע משאלות אישיות מסוימות, כל אחת ואחת לפי צורכו ורצונו של המתפלל, הכל מתוך הרעיון הבסיסי, כי הקדוש ברוך הוא הוא המקור לכל דרישות לבנו (טור סי' קפט), ולכן סגנונן איננו אחיד. מגדיל-מגדול- ישועת ישראל תצמח ותתתפתח בהדרגה, למלוא כוחה ותעמוד לעינינו במגדל עצום וחזק כנאמר (משלי יח, י): "מגדל עז שם ה'". בימי חול, שהם ימי העבודה והשאיפה להתקדמוץ, אנו מדגישים במיוחד את פעולת ההגדלה ("מגדיל") , אולם בשבתות, בראשי חודשים ובמועדים, שהם "מעין עולם הבא", אנו מרגישים ביתר שאת את מטרתה ותוצאתה של התפתחות תמידית זו, ואת המצב שאילו כבר הגענו, מה שמרומז בשם העצם "מגדול" ("ילקוט שמואל" קס"ד) עושה שלום במרומיו- חתימת ברכת המזון, ככל הברכות, היא בשלום, "גדול השלום, שבכל הברכות והתפילות חותמין בשלום" קריאת שמע- "ופרוס סוכת שלומך" ברכת כהנים- "וישם לך שלום" תפילת העמידה- "עושה השלום במרומיו..". אולם בברכת המזון יש לחתימה חשיבות מיוחדת: על פי דברי התורה בפרשת "בחוקותי" – לפני פירוט כל הברכות שבעולם, חותמת התורה בברכת "ונצצי שלום בארץ", כי איזו תועלת יש לשפע מזון ומשקה, אם אין שלום בארץ? לכן מסתיימת ברכת המזון בברכת השלום ובהסכמת הכול לקבלו במהרה" ואמרו אמן". השולחן וקדושתו- "זה השולחן אשר לפני ה'", ראשי התיבות "זה אלי": לפיכך ידקדק אדם מישראל שלא יזלזל בקדושת שולחנו. כבר אמרו חז"ל "שולחנו של אדם מכפר עליו, וקדושת השולחן כקדושת המזבח, ועבודת השולחן- עבודת הקודש". גם הכלים שעל השולחן- "כלי שרת" הם, שמחזיקים ברכה למשתמש בהם בטהרה. ("ילקוט משה") ברכת המזון- מקור האמונה- הרבי מקוצק הסביר, שהמקור לברכת המזון מאברהם אבינו הוא. מאחר שהכניס אורחים והשקה והאכיל אותם, רצו להודות לו ולתת לו מתנה. אמר להם אברהם: לא לי הברכה, כי אם לבורא עולם, וכך הכניסם תחת כנפי השכינה. ומכאן, שאפשר להגיע להכרה בה' מברכת המזון. משביע לכל חי רצון- מספרים על הצדיק שבא לעיר ומצא זקן שואב מים ומחלק את המים עד הקומות העליונות בבתי העיר. שאל אותו הצדיק לשלומו, וסיפר לו את סבלותיו הרבים. שבגיל 70 הוא צריך לעמול כל כך. שנה לאחר מכן כשפגש שוב הצדיק את הזקן ושאל לשלומו ענה לו: ברוך השם שבגיל שכזה 71 אני עדיין מסוגל לסחוב דליים מלאי מים ולחלקם בבתים. זהו הפירוש לפסוק "פותח את יחדיך ומשביע לכל חי רצון". כשאדם שבוע, אף אם הדבר הבא במאמץ מרובה, הוא צריך להודות ולברך ולקבל את הכל 'ברצון'". ("אזנים לתורה")