בס"ד

מתוך מסילות אל הנפש – הרב אברג’יל

פרשת עקב – מצוות ברכת המזון

מה שיש לצדיק האמת כח ויכולת לפעול בשמים גדולות ונצורות, זה בעיקר בגלל שהוא בטל לה’. אם צדיק ירגיש ולו לרגע אחד בלבד שהוא ‘מציאות’ ושווה משהו, מיד ה’ יסלק את שכינתו ממנו ולא יוכל לפעול מאומה. וככל שהצדיק מבטל את עצמו בתכלית לפני ה’, כך שום בריה בעולם לא תוכל לעמוד בפניו, והכל יהיה בשליטתו המלאה.

וכשאדם מבין היטב שהקב"ה ממלא את כל העולם ו"אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה), לא אנשים, לא בניינים, לא רהיטים, אין שום דבר אחר, אלא יש אך ורק את ה’, ממילא אין לו שום סיבה להיות עצוב, כי אין לו מה לחשוש מאף אחד, שהרי איש לא יכול להזיק לו, וגם אין לו מה לסמוך על אף אחד, שהרי שום אדם לא יכול להועיל לו, כי הכל הוא אך ורק מאתו יתברך, וממילא ברור שהכל רק לטובה.

כשאדם מרגיש שהוא נחשב משהו, כי יש לו תפקיד בכיר וכו’, אז כשאנשים לא נוהגים בו כבוד כמו שהוא חושב שמגיע לו, מיד הוא נופל לעצבנות. אבל כשאדם מרגיש שהוא לא שווה כלום, ממילא הוא גם לא נפגע מכלום, והשמחה אינה עוזבת אותו לעולם.

עתה נתמקד באחת העצות המובאות בפרשה, וקודם כל נקדים..

מצוות ברכת המזון

בפרשתנו התורה מצווה אותנו" “ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלוקיך” (דברים ח, י). והיינו שנצטוינו בזה לברך ברכת המזון לאחר אכילת כזית פת. וחיוב ברכה זו היא מן התורה! ודע, כי זו הברכה היחידה שחויבה מהתורה, בעוד שחיובן של שאר ברכות הנהנין שאנו מברכים לפני כל אכילה ושתיה, אינו אלא מדרבנן.

וגם ברכת המזון המורכבת מארבע ברכות, לא כולה מן התורה, אלא, השלוש ברכות הראשונות חיובן מן התורה, ואילו הברכה הרביעית, ברכת הטוב והמטיב, חיובה מדרבנן.

וביתר הפירוט:

בברכת הזמון ישנן ארבע ברכות, והן: ברכת הזן, ברכת הארץ, ברכת בונה ירושלים ורכת הטוב והמטיב.

ובגמרא הקדושה בברכות מ"ח אמרו: בשעה שירד לעם ישראל מן מן השמיים- תיקן משה רבינו את ברכת הזן.

בשעה שנתכנסו עם ישראל לארץ ישראל- תיקן להם יהושע בן נון את ברכת הארץ.

שנים רבות חלפו, וכאשר הגיעו דוד המלך ושלמה- תיקנו לעם ישראל את ברכת בונה ירושלים. דוד תיקן לומר ‘על ישראל עמך ועל ירושלים עירך’, ולאחר שבנה שלמה את בית המקדש הוסיף שיאמרו גם ‘ועל הבית הגדול והקדוש’. ושלוש ברכות אלו חיובן מן התורה.

ומאוחר יותר, בזמן חכמי המשנה- נתקנה הברכה הרביעית, ברכת הטוב והמטיב, ולכן חיובה אינו אלא מדרבנן.

וכך מובא בגמרא הקדושה (גיטין נז.) מנהג היה באותן שנים, שכאשר נולד בן היו ותלים בעבורו עץ ארז, וכאשר היתה נולדת בת היו שותלים בעבורה תורניתא. וכאשר היו שנים מחליטים להתחתן זה עם זו, היו קוצצים את אותם עצים ששתלו בעבורם בעת שנולדו, ומכינים להם מהם חופה נאה ומפוארת.

ביום מן הימים חלפה בתוך העיר ‘ביתר’ מרכבה מלכותית ובתוכה בתו היקרה של הקיסר הרומאי. לפתע נשבר אחד מאופני המרכבה וכדי לתקנו קצצו חיילי הקיסר עת ארז אחד שנשתל בעבור בן כלשהו. ראו זאת היהודים וקמו עליהם והכו אותם…

היה שם ‘מלשינון’ ימ"ש, ומיד רץ והודיע לקיסר שיהודי ביתר מרדו בו. קיסר רומי כעס נורא, ומיד בא עם צבא גדול של שמונים אלף קרני מלחמה, והרגו את כולם, אנשים ונשים וטף, עד שהלך דמם הרב ונשפך לים הגדול הגם שהיה במרחק רב משם.

אךך, למרות שהוא הרג אותם באכזריות רומאית טיפוסית, עדיין לא התקררה דעתו המטונפת, והוא אסר לקבור את גופותיהם.

במשך שבע שנים! היו מושלכות בשדות גופותיהם של הורגי ביתר…

וכעבור שבע שנים, ביום ט"ו באב של אותה שנה, ניתנה רשות לקבור אותם (תענית לא.).

ובאותו יום תיקנו רבותינו את הברכה הרביעית, ברכת הטוב והמטיב: הטוב- כנגד הנס שאירע להם שלא הסריחו גופותיהם במשך כל אותן השנים שהיו מושלכות בחוצות. והמטיב- כנגד מה שניתנה רשות לקבור אותם.

ופסק השולחן ערוך (או"ח, סימן קפט סעיף א), וז"ל: ואומר בה (בברכת הטוב והמטיב) שלוש מלכויות: ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם, האל אבינו מלכנו, המלך הטוב.

ושלוש טובות: הוא היטיב לנו, הוא מטיב לנו, הוא ייטיב לנו.

ונעבור לחידושו של הגה"ק רבי נתן נטע שפירא זיע"א, בעל ה’מגלה עמוקות’…

מה- ה’ אלוקיך שואל מעמך

בפרשה שלנו נאמר “ועתה ישראל מה ה’ אלוקיך שאל מעמך” (דברים י, יב), והיינו שהקב"ה דורש מעם ישראל את ה’מה’. ונאמרו על כך מספר פירושים, ואנו נביא את פירושו של הבעל מגלה עמוקות (פרשת עקב ד"ה ‘ועתה ישראל’):

דרך העולם לאכול שתי סעודות בכל יום, אחת בבוקר ואחת בערב, ובשבת קודש צריך לאכול עוד סעודה בצהריים, ונמצא שבסך הכל אוכלים במשך השבוע חמש עשרה סעודות.

ואחרי כל אכילה כזו מברכים ברכת המזון, שיש בה שלוש ברכות מן התורה ואחת מדרבנן.

ואם ניקח רק את הברכות מן התורה ונכפיל אותם בחמש עשרה

ברכת המזון- וזכרת את ה’ אלקיך

באחת הימים עמד הגה"ק רבי יחזקאל לוינשטיין זיע"א וסיפר: הבוקר, אחרי שסעדתי את לבי בפת, ברכתי ברכת המזון, וכשהוצאתי מפי את מילות הברכה, זכיתי, והתבהר אצלי בבהירות נוספת, שאין שום מציאות קיום בעולם מלבד יחודו יתברך! ופירוש היחוד השלם הוא: ביטול הרע והכרת אפסיות והבלי הסיבות. שאדם מאמין ומבטל את הרע דהיינו השקר הנמצא בעולם, שכאילו והסיבות גורמות ונותנות משהו..

ואלו המילים שהתעוררתי מהם: ‘הזן את העולם. כולו בטובו בחן בחסד וברחמים. הוא נותן לחם לכל בשר’- הקב"ה הוא הנותן לחם לכל בשר, ומבלעדי רצונו יתברך אין שום אפשרות להשיג לחם.

‘ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא’- הקב"ה, הוא בעצמו מכין את המזון, והוא אשר נותן לאדם לאכול.

וזה שנאמר: “פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון” (תהילים קמה, טז).

ומכיוון שהכל הוא רק מידיו של הקב"ה, פשוט הדבר שהכל תלוי בברכתו של ה’ יתברך. וזה מה שנאמר בפרשתנו: “למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם” (דברים ח, ג)- בפסוק הזה טמונים כל סודות האדם וקיומו, חיותו ופרנסתו.

אושר – לא תלוי בכמות…

והנה,  בפסוק הנזכר, מגלה לנו התורה שהגם שבעיני בשר נדמה לנו שחיות האדם תלויה בגשמיות המאכל והמשקה, עלינו לדעת שהאמת אינה כן, אלא כל חיותו של האדם תלויה אך ורק בכוח הרוחני שנתן הקב"ה במאכל! והראיה לכך- ארבעים שנה התקיים עם ישראל במדבר בכוח המן, שהיה רוחני בתכלית!

וזה נבין יסוד חשוב… אחת התובנות העקומות המושרשות בעולם היא: שהאושר תלוי בריבוי הממון, וככל שיהיה לאדם יותר כסף- החיוך לא ימוש משפתיו…

אך זו טעות חמורה מאוד- האושר לא תלוי בכמות של הכסף, אלא הוא תלוי בברכה שה’ יתן בו…

ואיך אדם יזכה לברכה הזו? –ברגע שיגיע לידיעה ברורה, שהקב"ה הוא המהוה והמחיה, והוא המעניק לכל אדם את חיותו, פרנסתו וכישוריו…

האמינו לי, לא משנה ממה אדם מתפרנס, אם ממכירת נעלים או צעצועים, או שהוא עובדד ‘קרן קיימת’ או שהוא מטאטא רחובות, ממש לא משנה, המשנה הוא- אם אדם מתחבר לשורש של הפרנסה! ואם הוא יעשה כך, מכלום הוא יעשה שהב.

ישנם יהודים פשוטים מאוד, אם תבדוק את האיי.קיו שלהם, אם יש משהו מתחת לאפס, הם ודאי נמצאו שם מזמן מזמן… ובכל זאת יש להם כסף כמו חול…

ולעומתם ישנם הרבה אנשים בעלי השכלה נפלאה.

מסגולותיה של ברכת המזון

בפרשתנו התורה מצוה: “ואכלת ושבעת- וברכת את ה’ אלקיך” (דברים ח, י), כאשר נתבונן היטב בפסוק זה נמצא כי לפני שהתורה מצוה אותנו לברך אחר האכילה, היא מקדימה ומצוה אותנו- ‘ואכלת ושבעת’- לרמוז לך, כי בעצם האכילה ישנה מצוה, כי כאשר יהודי זוכה לאכול כראוי- הרי הוא ממשיך על נפשו קדושה עצומה.

ומכיון שכך, נביא מעט מההנהגות הראויות לאדם בשעה שהוא ניגש לאכול, ובשעה שהוא סועד: לפני אכילת פת חייב ליטול ידיים. וכל הזהיר בקיום מצוה זו, מלבד שכרו האמיתי המחכה לו בעולם הנצח, מקבל הוא גן ‘שביבי שכר’ בעולם הזה.

נטילת הידים לפני אכילת הפת היא סגולה לפרנסה בשפע. לכן ‘על נטילת ידיים’ ראשי תיבות ‘ענ"י’, לרמוז שמי שמזלזל בנטילת ידיים יבוא לידי עניות. מאידך, ‘מי"ם’ ראשי תיבות ‘מעושר מתנות ידיך’, לרמוז שמי שנוטל ידיו עם הרבה מים יזכה לעשירות, כפי שהעיד רב חסדא על עצמו שהיה מקפיד ליטול ידיו עם מלוא חפנים של מים, ולכן נתנו לו מן השמיים מלוא חפנים של טובה ועשירות.

לכן כשאדם מזדמן לסעודה כל שהיא, לא יתעצל לקום למקום הברז וליטול ידיו, לאכול פת, ולבסוף גם לברך ברכת המזון בשמחה גדולה, ובזכות כך הקב"ה ישפיע לו שפע פרנסה.

ואחר נטילת ידיים, ישב ויבצע על הלחם, ויטביל אותו ג’ פעמים במלח. וגם זו סגולה לפרנסה, שהרי ‘לחם’ עולה בגימריא שלוש פעמים שם הוי"ה, וכן ‘מלח’ עולה בגימטריא שלוש פעמים שם הוי"ה, ושניהם יחדיו עולים בגימטריא שש פעמים שם הוי"ה כמספר ‘יוסף’- כדי לרמוז שמי שמקפיד שיהיה על שולחנו כל שעת הסעודה, ובשעת ברכת המזון, לחם ומלח, יזכה תמיד לפרנסה בשפע גדול כיוסף הצדיק, שאפילו בזמן שבכל העולם כולו היה רעב גדול- מחסני התבואה של יוסף היו מלאים כל טוב, והיה מוכר תבואה לכל אנשי העולם, כמו שנאמר: "ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ (בראשית מב, ו).

ואז יאכל במתינות, ובישוב הדעת. בלי לחץ וללא בהלה.

ולאחר מכן חשוב לומר דבר תורה על השולחן, אחד המרבה ואחר הממעיט. ניתן לומר משנה אחת או הלכה אחת, ומי שגם את זה לא יודע, יכול לומר אפילו פסוק אחד. כי על ידי שאומרים דבר תורה על השולחן, הוא נהפך להיות שולחנו של הקב"ה, וכל מי שאכל עליו כאילו אכל משולחנו של הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"ג): שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר: “וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה’” (יחזקאל מא, כב).

ואז, יטול ידיו במים אחרונים ויברך ברכת המזון.

וכך כתבנו בעניין ברכת המזון בסידור ‘קול רינה וישועה’ שבהוצאתנו:

ברכת המזון היא מן התורה וחומרתה גדולה מאוד, ויש להיזהר בה מאוד. ואבא מארי עט"ר רבינו יורם מיכאל אברג’ל זיע"א היה רגיל לומר: ‘מאן דמברך בעינא טבא יהבין ליה מזוניה בעינא טבא’. וכוונתו לומר בזה, שעיקר הברכה שמזדמנת לאדם בפרנסתו תלויה דווקא באיכות הכוונה אשר מכוין בברכת המזון וכן ביראת שמים שמברך.

גם היה אבא מארי רגיל לומר, שברכת המזון אחת שקולה כמו אלף פעמים תפילת נעילה של יום הכיפורים. ואשר על כן אשרי האיש אשר נזהר להחדיר בביתו יראה גדולה מה’ יתברך בכלל, ובברכת המזון בפרט. ומה טוב ונעים שיברכו כולם יחד בקול רם ובנעימה רבה ובפרט עם הילדים היקרים צעירי הצאן יש להיזהר בזה מאוד- לברך עמהם מילה במילה כראוי, ואשריהם ישראל.

כאמור, שפע הפרנסה של האדם תלוי במידת הכוונה שהוא משקיע בברכת המזון, וכן היה רגיל לדרוש אבא מארי ע"ה: בדבר סגולתה של מצוות ברכת המזון, כתב בספר החינוך: ‘כך מקובל אני מרבותי ישמרם אל, שכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו’.

ולפי דבריו הקדושים יובן גם מדוע הסמיכה התורה למצוות ברכת המזון את הפסוק: “ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה” (דברים ח, ט), וזאת כדי לרמוז לנו שבזכות מצוות ברכת המזון ישפיע לנו הקב"ה שפע של פרנסה ומזון עד בלי די, בבחינת: ‘לא תחסר כ בה’.

סגולה נוספת יש בברכת המזון בכוונה, לשמור את האדם מכל נזק, כמובא בדברי הפוסקים שבכל שלושת הברכות הראשונות של ברכת המזון, שרק הן חיובן מן התורה, לא נזכרת אות פ’ סופית, ‘לפי שכל מי שמברך ברכת המזון בכוונה, אין שולט בו לא אף ולא שצף ולא קצף’.

והא שעמדה לכולם כולו בימיו של אברהם אבינו, שאך על פי שרוב ככל בני דורו היו עובדי עבודה זרה ומכעיסים לפני המקום ב"ה, בכל זאת אברהם אבינו מאכיל בביתו כל עובר ושב, ולאחר מכן מלמדו לברך להקב"ה על המזון שאכל, כמובא בגמרא שהיה אומר לכולם: וכי משלי אכלתם? משל אלקי עולם אכלתם. הודו ושיבחו ובירכו למי שאמר והיה העולם.

ולמעלה מכל זאת: כשאדם מברך ברכת המזון בכוונה גדולה, הדבר משפיע שפע רוחני עצום על נפשו, וזאת על פי דברי  המהרח"ו שכתב: גם אמר לי מורי ז"ל כי עיקר השגת האדם אל רוח הקודש תלויה על ידי כוונת האדם וזהירותו בכל ברכת הנהנין, לפי שעל ידם מתבטל כוח אותם הקליפות הנאחזים במאכלים החומריים ומתדבקים באדם האוכל אותם, ועל ידי הברכות שעליהם הנאמרות בכוונה הוא מסיר מהם הקליפות ההם ומזכך החור שלו, ונעשה זך ומוכן לקבל קדושה.

ואם כך נאמר על ברכות הנהנין שכל חיובן אינו אלא מדרבנן, כל שכן שנכונים הדברים גם לגבי ברכת המזון שחיובה מדאורייתא.

ועל על פי זה יובן מה שנאמר לגבי בועז “ויאכל בועז וישת וייטב ליבו” ומיד אחר כך מסופר שם על הניסיון הגדול שהיה לו עם רות בגורן, ואיך שעמד בו בגבורה גדולה ולא נכשל. ונסמכו הדברים זה לזה כדי ללמדנו שבגלל שבועז בירך אחר אכילתו ברכת המזון בכוונה גדולה- כפי שפירשו חז"ל שמה נאמר: ‘וייטב ליבו’ היינו שבירך ברכת המון בכוונה גדולה- ממילא הוסרו ממאכלו כל הקליפות, ונזדכך חומרו, ומכוח קדושה זו עמד בניסיון גדול שבא לו לאחר מכן.

נוסף על כך: בברכה הראשונה של ברכת המזון- ברכת הזן- מוזכר פסוק הפרנסה: “פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון” אשר נרמזים בו שלושה שמות קדושים אשר על ידיהם הקב"ה מוריד את שפע הפרנסה לעולם. והיינו כי בראשי התיבות של ‘פותח את ידך’ נרמז השם הקדוש פא"י, וכן הוא הגימטריא של השם הקדוש סא"ל, ובסופי התיבות של ‘פותח את ידיך’ נרמז השם הקדוש חת"ך , וכן הוא הגימטריא של תיבת ‘ומשביע’ שבפסוק. על כן ראוי ונכון לכוין היטב בשמות קדושים אלו בשעה שאומרים פסוק זה בברכת המזון וכן בתפילה, ובזכות זה יזכה האדם שתמיד תהיה פרנסתו מצויה לו בריוח ובכבוד.

כדי שאדם יזכה להפיק מברכת המזון את מלוא השפע הגנוז בה, עליו לברך אותה בכוונה גדולה ובמלוא הריכוז, ולא להתעסק בשום עיסוק חיצוני בזמן שהוא מברך. אדם שמפנה את השולחן וכיו"ב בשעת ברכת המזון ממש מזלזל בברכה הקדושה, ולמעלה מכך, במי שאותו הוא מברך וממנו הוא מבקש את בקשותיו- מלך מלכי המלכים הקב"ה.

והפתרון הטוב ביותר לכל ההפרעות החיצוניות למיניהן בשעת ברכת המזון הוא- לברך את ברכת המזון בתוך הסידור או מתוך הברכון, כמו שכתוב בספר פלא יועץ: ומה טוב ומה נעים שיאמר כל התפילות וכל הברכות מתוך הספר, שזה מועיל לכוין במה שאומרים.

צריך לנעוץ את העיניים בתוך האותיות הקדושות ולא להסירן משם עד תום הברכה. יש לדעת שבכל מילה ומילה בברכת המזון גנוזים אורות נפלאים ושפע עצום, ולכן יש לדקדק ולקרוא את כל המילים של הברכה ולא לדלג אפילו על מילה אחת, כיון שזהו הפסד עצום.

כמו כן, יש להקפיד שתהיינה על השולחן שאריות של לחם בשעת ברכת המזון, כמו שפסק מרן השולחן ערוך: אין להסירן המפה והלחם עד אחר ברכת המזון, והוסיף כל מי שאינו משייר פת על שולחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם.

וכדי לבאר זאת, מביא הגה"ק ר’ יעקב חיים סופר זצוק"ל את דברי הזוהר הקדוש שהברכה של הקב"ה אינה שורה אלא על דבר שיש בו ממש ולא על דבר ריק. ולכן אם השולחן ריק ואין עליו לפחות חתיכת לחם לא יכולה לשרות עליו הברכה של ה’. על כן יש להקפיד שתהיה על השולחן חתיכת לחם בשעת ברכת המזון כדי שתשרה עליו הברכה. וסימן לדבר, מה שנאמר על שולחן לחם הפנים: “ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד” (שמות כה, ל).